חאבייר גרוספלד, מומחה בכיר מהמועצה הלאומית למחקר מדעי וטכנולוגי (CONICET), אינו מסתפק בהדרכה ממרחק. הוא נמצא שם, בין המתנדבים, בוחן את איכות הקרקע וקובע את צפיפות השתילה המדויקת. העץ שהוא מבקש להציל, האראוקריה — או הפיואן בשפת המקומיים — הוא יצור חי הגדל בקצב של דורות, עמיד מול רוחות פטגוניה אך חסר אונים מול הפלישה המהירה של עצי אורן ושיחי ורד הבר שהובאו מבחוץ.
גרוספלד והצוותים שלו פועלים לפי תוכנית רב-שנתית שבה הסרת הצמחייה הפולשת קודמת לשתילה. "ללא עקירת המינים הזרים," הוא מסביר למתנדבים, "העצים המקומיים לא יוכלו להתחרות על המשאבים." המאבק כאן הוא על מרחב המחיה של מין שראה תרבויות עולות ונופלות, וכעת זקוק ליד אדם כדי להבטיח את המשכיותו.
העץ הזה אינו רק פריט בבוטניקה של ארגנטינה; הוא לב ליבה של תרבות אנשי הפהואנצ'ה, ששמם נגזר משמו של העץ. הזרעים שלו, ה"פיניונס", מזינים את תושבי ההרים מזה מאות שנים. לאחר השריפות הגדולות שפקדו את האזור בעשור האחרון, היער איבד אלפי דונמים מהמערכת האקולוגית הייחודית שלו, וההתגייסות הנוכחית של מתנדבים וארגונים היא ניסיון לאחות את הקרע.
זוהי עבודה סיזיפית ואיטית. עצי האראוקריה הצעירים יזדקקו לעשורים רבים כדי להפוך לענקים המאפיינים את הנוף האנדי. אך עבור גרוספלד והאנשים העובדים לצידו, הטמנת השתיל באדמה היא הצהרת אמונים לעתיד שהם עצמם כנראה לא יזכו לראות במלוא תפארתו. המעקב אחר הישרדות השתילים מובנה לתוך הפרויקט, מבטיח שכל עץ צעיר יקבל את הסיכוי הטוב ביותר לצמוח בנתיב שסללו עבורו קודמיו לפני אלפי שנים.