במהרשטרה קוראים לחורשות האלה דֶוְרַאי. אלה כתמי יער שהוקדשו לאל מקומי, ובקונקן לרוב לצורה של האלות ואגג'אי או קאלקאי. לפי המסורת אסור לכרות בהם עצים ואסור לקחת מהם עצים להסקה. השטח הממוצע של חורשה כזאת עומד על 6,587 מטרים רבועים בלבד, פחות משטחם של מגרש כדורגל אחד. ובכל זאת נשמרו בהן עצים שביער הפתוח כבר נעלמו.
המחקר, בהובלת הקרן למחקר סביבתי יישומי (AERF) מפונה, לא הסתפק בספירת העצים הגדולים. החוקרים בדקו גם מה צומח לרגליהם. תחת עצים בחורשות הקדושות צמחו 91 אחוז משתילי דקל הזנב־דג, לעומת 47 אחוז תחת עצי הכפר. אצל הקוּצ'לה, Strychnos nux-vomica, הפער חד עוד יותר: ליד 77 אחוז מעצי החורשה נמצאו שתילים, ובכפר ליד 5 אחוזים בלבד.
אלה אינם מינים אקזוטיים. מן הדקל מפיקים מוהל שממנו מכינים משקה תוסס וסוכר גולמי, ומסיביו קולעים חבלים ומברשות. זרעי הקוצ'לה נסחרים לתעשיית התרופות ולרפואה האיורוודית. היער שנולד בחורשות הוא גם היער שהכפר חי ממנו.
קווין מאטסון מ־Project Dragonfly באוניברסיטת מיאמי שבאוהיו, שותף למחקר, קורא לעצים הענקיים "כפפות תופסים אקולוגיות". הם מושכים אליהם קַרְנָפִיים, והציפורים מפזרות את הזרעים הלאה ברחבי הנוף. קרנפי גדול יכול לשאת זרע במעיו כמה שעות ולהטיל אותו קילומטרים מן העץ שממנו נקטף. אחד מהם, הקרנפי האפור של מלבר, אינו חי בשום מקום אחר מלבד הגאטים המערביים והגבעות הסמוכות להם. כך יוצא יער ממעט האדמה המקודשת אל האדמה שמסביב.
אבל המחקר מזהיר גם מפני שינוי שקט. בכפרים רבים מחליפים את המקדשים המסורתיים שביער במקדשי בטון. כשיוצקים יסודות, השורשים נפגעים, ואת הסבך שסביב המקדש מנקים. המקום נשאר קדוש, אבל המשתלה שבצל העצים נעלמת.
ג'יאנט סרנאיק, המנהל המשותף של AERF, וארצ'נה גודבולה, מנהלת הקרן, עובדים שנים עם כפרי צפון הגאטים. הקרן משלמת לבעלי קרקעות ולקהילות כדי שישאירו את היער עומד ולא יכרתו אותו. כבר ב־1975 ביקשו הבוטנאים מדהב גדגיל וו״ד ורטאק בסקר הראשון של חורשות מהרשטרה להמשיך ולשמור עליהן. המחקר מוונזולה מראה במדויק מה נשמר בהן.
אומקאר פאי מצביע על האנשים שהלכו איתו בשטח. לדבריו, מי שנושאים את הידע המקומי "ממפים בפועל את הזיכרון" של היער.