הדרך צפונה, אל גדת הנילוס האלברטי, נמשכה ארבע שעות. עבור ד"ר מוסינגוזי ואנשיו, המרחק הזה נמדד ביובלות של היעדרות. הקרנפים האחרונים באוגנדה נעלמו בתחילת שנות ה-80, קורבנות של חוסר יציבות פוליטית וציד חסר רחמים. כעת, בתוך שמורת אג'אי המשתרעת על פני 148 קילומטרים רבועים, המתינו להם סוואנות פתוחות וביצות נהר, נוף שפעם הדהד מתחת לפרסותיהם של אבותיהם.
השמורה עצמה נושאת את שמו של הצ'יף אג'אי משבט המאדי, אדם שהקדים את זמנו ובשנות ה-30 של המאה הקודמת אסר על ציד בשטחיו כדי להגן על הקרנפים המקומיים. דמותו של הצ'יף ריחפה מעל טקס השחרור, כאשר הדלתות הכבדות נפתחו והקרנפים פסעו אל תוך מתחם ההתאקלמות. באשיר האנגי, סגן הנציב לתקשורת, אישר בסיפוק כי כל הארבעה הגיעו במצב בריאותי טוב, מוכנים לשוב ולרעות בעשב הקצר של צפון המדינה.
הצלחת המבצע נשענת על סבלנות של עשרות שנים. חוות זיווה, שהוקמה ב-2005 עם שישה קרנפים בלבד שהובאו מקניה ומפלורידה, הפכה למעיין שממנו נובעת כעת ההתחדשות. כדי להבטיח את עתידם, הובאו בדצמבר האחרון שמונה קרנפים נוספים מדרום אפריקה במטרה להעשיר את המטען הגנטי של האוכלוסייה. זהו מאמץ אנושי מתואם, הכולל פקחים שאומנו בשמורות לווא וסגרה בקניה, העוקבים כעת אחר דפוסי האכילה והתנועה של החיות.
במקום שבו נצפו הקרנפים האחרונים ב-1983, בעמק נארוס, נשמע שוב קול גריסת העשב. הקרנף רחב-השפה, המצויד בשפה עליונה ישרה ומרובעת המותאמת להפליא לרעייה קרובה לקרקע, החל לעצב מחדש את המערכת האקולוגית של אג'אי. עבור תושבי האזור וד"ר מוסינגוזי, זהו רגע של גאווה שקטה — שיבה אל סדר טבעי שהופר וכעת מוצא את דרכו חלוטרה.