ניקיטה לסטוצ'קין לא למד פיתוח תוכנה ולא עבד בתחום. הוא הגיע לאיטליה כפליט, ואת האפליקציה בנה סביב אדם אחד: בנו. היא מתקדמת בקצב של טימוטאו, ולא בקצב של תוכנית לימודים. כך הפך לימוד השפה לפחות מתסכל ולנגיש יותר עבורו.
סיפור המשפחה שודר בתוכנית O anche no של Rai 3, בהנחייתה של פאולה סווריני מלוגרני, וגם שירות החדשות האזורי TGR Bolzano סיקר אותו. בתוכנית תיארו את מה שהניע את האב כצורך אישי שהפך לכלי חינוכי, כלי שיכול לעזור גם לילדים נוירו-מגוונים אחרים להשתלב.
הקושי של טימוטאו אינו רק קושי של שפה. בדרום טירול יש שלוש שפות רשמיות: גרמנית, איטלקית ולדינית. בתי הספר פועלים במערכות נפרדות לפי שפה, והמערכת שאליה משתבץ ילד שזה עתה הגיע קובעת באיזו שפה ילמד. את השפה המקומית השנייה ילמד כשפה נוספת. ילד שעובר לבולצאנו עשוי אפוא לעמוד מול שתי שפות חדשות בבת אחת. ילד שמעבד את העולם בקצב אחר עומד מול משימה כבדה עוד יותר.
איטליה בחרה לפני עשרות שנים ללמד תלמידים עם מוגבלויות בכיתות הרגילות, לצד כל השאר, ולהצמיד להם מורי תמיכה. אבל כיתה משותפת עדיין מתנהלת בקצב אחד, ולא כל ילד יכול לעמוד בו. את הפער הזה ניסה לסגור אב אחד, בכלים שלמד לבד.
גם אחרים בעיר עוסקים בשאלה הזאת. Youmind, מרכז פסיכו-פדגוגי בבולצאנו שתומך בילדים עם אוטיזם, לקויות למידה והפרעת קשב, מכין בימים אלה כיתה רב-חושית: חדר שבו תלמידים עם צרכים חינוכיים מיוחדים יוכלו להירגע ולפרוק עומס רגשי.
שם האפליקציה לא פורסם. אבל מה שהניע אותה ברור: אב שהתבונן בבנו מספיק זמן כדי להבין את הקצב שלו, ובנה משהו שנע באותו קצב.