מה שהיא למדה באותו יום לא היה מותרות. פעם, היא מספרת, הכול היה אפשרי בשיחת טלפון או בהגעה פיזית למקום: להירשם, לשלם, לשאול. היום היא תלויה בילדיה אפילו כדי להירשם לשיעור הריקוד האהוב עליה, משום שאפליקציות וקיוסקים החליפו את הדלפקים ואת קווי הטלפון. העצמאות היומיומית שלה לא נלקחה בהחלטה אחת, אלא נשחקה בשקט, ממשק אחר ממשק.
בהמשך המפגש תרגלה המשתתפות והמשתתפים על עמדת שירות מדומה, ואפילו התנסו מול כלב רובוטי שהובא להדגמה. הקוריאנים מפעילים את התוכנית הזאת מאז 2020 דרך מה שמכונה מרכזי למידה דיגיטלית, ביוזמת משרד המדע והתקשוב. יותר מאלפיים מועדוני קשישים הוסבו מאז 2021 למרחבי לימוד, ובשנת 2025 לבדה נערכו למעלה מ־65 אלף מפגשים עבור כ־650 אלף בני שישים ומעלה. כשהקשישים אינם מגיעים, נשלחים אליהם טנדרים עמוסי טאבלטים וקיוסקים מדומים — למרכזים קהילתיים ולפסטיבלים אזוריים, לאותם מקומות שבהם הם ממילא נאספים.
הפער הזה אינו שולי. קוריאה הדרומית עברה את סף החברה העל־מזדקנת בדצמבר 2024, כאשר 10.24 מיליון מתושביה היו בני 65 ומעלה — חמישית מאוכלוסייה של 51.22 מיליון. סקר של משרד המדע והתקשוב משנת 2023 מצא שכמעט אחד מכל שלושה מבוגרים חש חרדה בשימוש בכלים דיגיטליים ללא עזרה.
המדינה מנסה גם לתקן מהצד השני. תקנות נגישות לקיוסקים נכנסו לתוקף בינואר 2023 ומחייבות מאז ינואר 2026 גם מכונות שכבר הותקנו. עיריית סיאול הודיעה ביוני 2024 שתחליף 5,000 עמדות בגרסאות המותאמות למשתמשים פגיעים. בפברואר אותה שנה המליצה נציבות זכויות האדם הלאומית לשר המדע והתקשוב לחייב חלופות לא־דיגיטליות לאנשים מבוגרים — לא רק ללמד אותם להתמודד עם המסך, אלא להשאיר להם גם דרך אחרת.
בסובון, עיר של 1,234,582 תושבים, המפגשים חוזרים על עצמם. פקידי התוכנית אומרים שזו הנקודה כולה: לא קורס חד־פעמי, אלא תרגול שמחזיר בהדרגה את מה שהטלפון החכם לקח בלי לשאול.