ד"ר מחמוד ברכה, רופא נשים ומיילד בבית החולים, לא המתין. הוא הזעיק את הצוות לניתוח קיסרי דחוף. בחדר הניתוח כבר עמד רופא ילדים, מוצב שם מראש כדי לקבל את הילודים ולבדוק אותם ברגע שייצאו. שתי דקות, אולי שלוש. שני תינוקות, חיים ויציבים.
"הדקה הייתה מכרעת בכל העניין", אמר ברכה לאחר מכן. הוא לא ייחס את התוצאה לכישרון ניתוחי אלא לדבר פרוזאי הרבה יותר — מוכנות מוקדמת ותיאום בין המחלקות. בלי ההיערכות הזאת, אמר, שני הילדים היו קרוב לוודאי מתים עם אמם.
בספרות הרפואית קוראים למה שנעשה שם ניתוח קיסרי סב-מוותי, ובשנים האחרונות יותר ויותר: היסטרוטומיה החייאתית. שינוי השם משקף שינוי בהיגיון. אחרי השבוע העשרים להיריון לוחץ הרחם על הווריד הנבוב התחתון ועל אבי העורקים כשהאישה שוכבת על גבה, וחוסם את חזרת הדם אל הלב. עיסויי החזה פשוט עובדים פחות טוב. ריקון הרחם אינו רק הצלת העובר — הוא חלק מהחייאת האם. בהיריון תאומים הרחם גדול יותר, והלחץ חזק יותר.
ורנון כץ, מיילד אמריקאי, פרסם את הכלל הזה יחד עם עמיתיו בכתב העת Obstetrics & Gynecology, וחזר אליו ב-2005 בסקירה של המקרים המדווחים. ההנחיות של איגוד הלב האמריקאי מוסיפות עוד כלל, קשה יותר לביצוע: לנתח במקום שבו קרס החולה, לא להעביר אותה לחדר ניתוח. הנסיעה בפרוזדור אוכלת את כל החלון. הערכה נדרשת מינימלית — אזמל, בלי הרדמה, בלי וילונות סטריליים, בלי להמתין לצוות שיסתרג.
סאקולתא הוא מרכז מנהלי במחוז סוהאג, מחוז בבקעת הנילוס שבו חיים כחמישה וחצי מיליון בני אדם, כ-470 קילומטרים דרומית לקהיר. בית חולים מרכזי כזה הוא מוסד ברמת מחוז המופעל בידי משרד הבריאות המצרי, מדרגה בין יחידות הבריאות הכפריות לבין בית החולים האוניברסיטאי בעיר המחוז. זהו לא בית חולים שנבנה סביב מקרים כאלה.
דום לב בהיריון נדיר עד כדי כך שרוב המיילדים לא יבצעו את הניתוח הזה מעולם — ההערכות מדברות על מקרה אחד לכל 12,000 אשפוזי לידה. משמעות הדבר היא שאי אפשר להתאמן על זה בשגרה. אפשר רק להחליט מראש מה יקרה אם, ולהציב רופא ילדים בחדר לפני שיודעים אם יהיה בו צורך.
הדקה הייתה מכרעת בכל העניין.
אישה מתה בסוהאג באותו בוקר, ואיש לא יכול היה למנוע זאת. שני ילדים יצאו משם חיים משום שמישהו חשב על הרגע הזה זמן רב לפני שהגיע.