השבוע התקיים תחת הכתרת "Ake, Ake, Ake" — שפה לנצח — והנושא הקהילתי שלו נקרא Te Reo Towns: הזמנה לעיירות ברחבי אאוטאארואה להוציא את הטֶה רֵאוֹ מאורי מכותלי הכיתה אל המקומות שבהם אנשים עוברים בלי לתכנן. בפוריruא זה נראה כך: שיעורי התעמלות לגיל הרך בשתי שפות, מהדורה מיוחדת של Story World בספרייה במרכז העיר, מפגשי שירה לתינוקות ולמטפלים בהם, שיחת תערוכה ב־Pātaka וסדנה לעשיית פּוֹאִי. ביום שישי נשא שוק הלילה הפסיפי נושא בשפה. Te Rōpū Kapa Haka של מכללת פוריruא שר ורקד לאורך כל הימים.
ראש העיר אניטה בייקר השתתפה במהלך השבוע, לצד היועץ התרבותי והאוצר Te Rauparaha Horomona ואנשי הקהילה Jarom Hippolite וTaku Parai. את התוכנית מובילים ברמה הארצית Te Taura Whiri i te Reo Māori, נציבות השפה המאורית, ו־Te Mātāwai.
הבחירה בפוריruא מובנת מאליה למי שמכיר את העיר. היא יושבת כעשרים קילומטרים צפונית למרכז וולינגטון, והמאראֶה של Ngāti Toa Rangatira — Takapūwāhia, הקרוי גם Porirua Pā — נמצא במרחק הליכה קצרה ממרכז העיר. האולם שבו הונף הדגל נקרא על שמו של הרַנגַטירָה שהוביל את שבטו בנדידה דרומה מקָאווהיה בשנות העשרים של המאה התשע־עשרה. Pātaka עצמו, שנפתח ב־1998, נושא את שמו של מחסן המזון המורם על עמודים מגולפים — מבנה שנועד להחזיק את המזון מעל לאדמה, רחוק מן החולדות.
הפער בין שני המספרים האחרונים הוא הסיבה שתוכנית כמו Te Reo Towns קיימת. מספר הדוברים בניו זילנד גדל, אך שיעור הדוברים בתוך העם המאורי עצמו כמעט לא נע במשך עשר שנים. השפה מתפשטת לרוחב, לא לעומק.
שבוע השפה עצמו נולד מעצומה. ב־14 בספטמבר 1972 נשאו אנשי Ngā Tamatoa, אגודת הטה ראו מאורי באוניברסיטת ויקטוריה ואיגוד הסטודנטים המאורים מסמך עם כשלושים אלף חתימות אל הפרלמנט, ובו בקשה אחת: שבתי ספר שבהם לומדים ילדים מאורים רבים ילמדו את השפה. התאריך הוכרז כיום השפה המאורית, ומ־1975 הורחב לשבוע שלם — ולכן הוא תמיד חופן בתוכו את הארבעה־עשר בספטמבר. חמש־עשרה שנים אחר כך, ב־1987, הפכה טה ראו מאורי לשפה רשמית.
מה שקרה באולם בקאנונס קריק הוא צעד קצר מאותה עצומה: לא חקיקה ולא תקציב, אלא נערים ונערות בגילי תיכון שעמדו מול ילדים בני ארבע וחמש ולימדו אותם, בלי מורה שביקש, שיר שמזמין את השומע אל פוריruא.