ההיסטוריה של לוטרת הענק בארגנטינה היא סיפור של דעיכה שקטה ומכאיבה. במהלך שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ניצודו עשרות אלפי פרטים עבור פרוותם הצפופה, עד שבשנת 1986 לא נותר עוד זכר למין זה במדינה. כעת, ננאי בן השנתיים וחצי, ששמו לקוח מנהר באמזונס שבו הלוטרות עדיין משוטטות בחופשיות, נושא עמו את התקווה לתיקון היסטורי בשטח המשתרע על פני יותר מ-756,000 דונם של שטחי ביצה מוגנים.
שילובו של ננאי בפרויקט אינו מסתכם בשחרור גרידא. עליו לעבור הכשרה קפדנית תחת עינו הפקוחה של מריו, איש צוות שהתמחה בלימוד לוטרות שנולדו בשבי כיצד לשרוד בטבע. בבריכות חצי-פתוחות, ננאי לומד לצוד דגים חיים במים עכורים, מיומנות שבטבע היתה מועברת אליו מהוריו בשנה הראשונה לחייו. כל תנועה שלו נבחנת, כל זינוק למים הוא צעד נוסף לעבר הפיכתו חזרה לטורף העליון של המערכת המימית.
לכל לוטרת ענק יש חותם אישי: כתם פרווה לבן וייחודי על גרונה, מעין טביעת אצבע שמאפשרת לחוקרים לזהות אותה מרחוק. כשיצא ננאי מההסגר ויצטרף למשפחה הקטנה שכבר התבססה בלאגונה פארנה — הכוללת את נימה, קוקו ושני גוריהם — הכתם הלבן שלו יהפוך לחלק מהנוף המשתנה של האיברה.
נוכחותו של הטורף הגדול משנה את מאזן הכוחות בביצה. הוא מווסת את אוכלוסיות הקפיבארה והקיימנים, ובכך משיב את הסדר הטבעי שהופר לפני עשורים. עבור די מרטינו ואנשיו, אין מדובר רק בהצלת מין אחד, אלא בהשבת הנשמה למערכת אקולוגית שאיבדה את הקצב שלה.