אלג'יריה של ימינו אינה עוד המדינה הצעירה שהייתה בימי העצמאות הראשונים, עת עמדה תוחלת החיים על 46 שנים בלבד. כיום, כשהיא חוצה את רף 76 השנים, המדינה ניצבת מול אתגר שאינו רפואי בלבד אלא אנושי עמוק: כיצד להעניק מזור לאלו שחוקי המשפחה והמסורת מפקידים בידי ילדיהם, אך גופם זקוק לידע מקצועי שטרם מוסד כהתמחות עצמאית בבתי הספר לרפואה במדינה.
הרופאים שהתקבצו בבלידה, במחלקה לשיקום רפואי, ביקשו למלא את החלל הזה. רבים מהם, המהווים חלק מקהילה של כ-15,000 רופאים אלג'יראים הפועלים במערכת הבריאות הצרפתית, הביאו עמם ניסיון שנצבר מעבר לים כדי לגבש תוכנית לאומית לרפואת זקנה. הם זיהו כי למרות קיומו של כרטיס ה"שיפא" — אותה מערכת דיגיטלית מתקדמת לניפוק תרופות — המטופל המבוגר זקוק ליותר מאשר מרשם; הוא זקוק למערכת שתבין את צרכיו הייחודיים בתוך ביתו.
ההחלטה של אנשי הרפואה מהתפוצות להטות שכם למאמץ הלאומי נובעת מאותה מחויבות פנימית הקיימת בתרבות האלג'יראית, שבה הטיפול בהורים הוא חובה מוסרית וחוקית כאחד. במקום שבו בתי אבות הם חיזיון נדיר ומרבית הזקנים חוסים תחת כנפי משפחתם, הקמת התמחות גריאטרית היא הבטחה שהטיפול הביתי לא יהיה רק חומל, אלא גם מדויק ומקצועי.
במחוות יד שקטה, כשהם רוכנים יחד מעל דפי התוכנית החדשה, סימנו הרופאים את תחילתו של שינוי. זוהי שיבה מסוג אחר — לא רק של אנשים, אלא של ידע המוקדש לדור שבנה את המדינה וכעת מבקש להזקין בה בכבוד.