החיפוש התחיל ארבע שנים קודם לכן. המשפחה שמעה על טביעת רגל ועל עצמות של מואה שנמצאו קודם לכן באזור, ומאז סרקו ייטס ובני משפחתה את החוף שוב ושוב. היא למדה להבחין בפרטים: העצם נקבובית יותר מעץ שנסחף בים, והבלאי שלה שונה מזה של עצמות פרה או כבשה.
עכשיו העצמות שרויות במים במטבח המשפחתי. המשפחה אספה כבר כחצי דלי. חלק מהחלקים גדולים ושלמים, ואת זה ייטס לא ציפתה למצוא. הם מנקים אותן במים בלבד, בסבבים של שעה, כולם יחד סביב הדלי, כדי לחקות את הכביסה האיטית של הגלים על החוף.
לכל עצם כבר נקבע יעד. הדגימות הברורות ביותר יועברו למוזיאון של דרום קנטרברי, ושם ישמש קטע מעצם כף רגל לבניית מודל דיגיטלי בגודל טבעי של הציפור, שהמבקרים יוכלו לעמוד מולו. ייתכן שהמשפחה תשאיר אצלה כמה עצמות גדולות ותנסה להרכיב אותן. הרסיסים הקטנים ייכנסו לצנצנות דגימה, שיגיעו לגן ולבית הספר של בתה.
כשהעצמות האלה שקעו בחרסית, אדם עוד לא דרך בניו זילנד. המואה חיו אז בלי אויב טבעי מלבד נשר האסט. לא היו להן עצמות כנף בכלל, אפילו לא שרידים זעירים כמו אלה שיש לקיווי ולאמו. הנקבות היו גדולות בהרבה מהזכרים, עד כדי כך שבמשך דורות חשבו החוקרים שמדובר במינים נפרדים. רק ניתוחי DNA עתיק תיקנו את הטעות. כמאה וחמישים שנה אחרי שהגיעו בני האדם, המואה נעלמו.
זה לא הממצא הראשון בסביבה. ב־פראורה הסמוכה נמצאו לפני ארבע שנים טביעות הרגל הראשונות של מואה בקנטרברי, ומאז הן שוכפלו בהדפסת תלת־ממד לגן שעשועים במפרץ קרוליין. ילדים מטפסים שם על עקבותיה של ציפור שאיש מהם לא יראה.
הפליאונטולוג ד"ר המיש קמפבל בטוח שיימצאו עוד עצמות. לדבריו, "הרבה אנשים לא יודעים על מה הם הולכים".
פיפה ייטס יודעת. היא תחזור מחר לחוף, ומבטה יהיה שוב מושפל אל החרסית.