הטקס נקרא בערבית "הגשת התכריך", והוא אחד היסודות העתיקים של פיוס מנהגי במצרים העילית. מי שמושיט את הבד אינו מבקש רחמים במילים; הוא מציג את גופו כמי שכבר מוכן לקבורה, ומשאיר בידי הצד הפגוע את הזכות לחרוץ את גורלו. קבלת התכריך פירושה סירוב לממש את הזכות הזאת.
שתי המשפחות התחייבו בפומבי, לעיני הנוכחים, לשים קץ לסכסוך הדמים ביניהן לצמיתות. לצדן עמדו מנהל הביטחון של בני סוויף, לואה עמאד ברכאת, ואנשי דת שסייעו בגישור: נציגי אל־אזהר, הכנסייה הקופטית ומשרד ההקדשים. שיתוף הפעולה בין מוסלמים לנוצרים במקרים כאלה מנותב במידה רבה דרך "בית המשפחה המצרית", גוף בין־דתי שהקימו אל־אזהר והכנסייה הקופטית ב־2011, ולו סניף במחוז.
האזור חקלאי, וסכסוכי דם נולדים בו לרוב מגבולות אדמה, ממי השקיה ומחלוקות ירושה. את המחיר משלמות משפחות שלמות: הצד החלש נוטש בית ושדה, עובר לכפר אחר, רושם את הילדים לבית ספר זר. בהסכמי הפיוס נכלל לכן, לא פעם, סעיף מפורש המתיר למגורשים לשוב אל ביתם. השיבה הזאת, יותר מן הטקס עצמו, היא שמסיימת את הנקמה במובן המעשי.
המנגנון המנהגי אינו מחליף את החוק. רצח נחשב במצרים לעבירה נגד המדינה, והתביעה הכללית ממשיכה בהליכים גם לאחר שהתכריך נמסר ונתקבל. אנשי הביטחון ואנשי הדת שנכחו בכיכר לא באו להעניק חנינה — הם באו להיות עדים.
העיתונות המקומית שסיקרה את המעמד נמנעה, כמנהגה במקרים כאלה, מלנקוב בשמות פרטיים. נותרו שם המשפחות ושם הכפרים, והבד הלבן שעבר מיד ליד.