פיאז, דוקטורנט למדעי חיות הבר באוניברסיטת SKUAST-Kashmir, חוקר את הביולוגיה של הרבייה אצל החטפית הקשמירית. הוא עקב אחר הזוגות גם אחרי שהגוזלים עזבו את הקן. הם לא התפזרו מיד. במשך כמעט חודש המשיכו לנוע יחד עם ההורים, והתנהגות כזאת כמעט לא תועדה עד כה אצל המין הזה.
את המחקר מנחה פרופסור חורשיד אחמד מהחטיבה למדעי חיות הבר באוניברסיטה, שחוקר את היערות שבהם הציפור בוחרת לחיות. היא זקוקה ליער בוגר, עם חופה צפופה ועם שכבת שיחים מפותחת מתחתיה. זהו בדיוק סוג היער שנכרת לעצים, מפנה מקום לחקלאות ומשמש מרעה לבקר. בגלל זה אזור הרבייה שלה, משני צדי הגבול בין הודו לפקיסטן, מפוצל לחלקים רבים.
ביולוג חיות הבר שאשנק דלווי ראה פרטים שחזרו שנה אחרי שנה לאותן טריטוריות בדיוק. הנאמנות למקום נמשכת גם בחורף: באזורי החריפה בסרי לנקה כל ציפור מסמנת לעצמה שטח, מגינה עליו וחוזרת אליו מדי יום.
בספטמבר עוזבות הציפורים את קשמיר. הן חורפות ברכס הגאטים המערביים, בסביבות אוטי שבדרום הודו, וכנראה שרובן חורפות בגבעות המרכזיות של סרי לנקה. שם אפשר לראות אותן בגינות, בשדות ובשולי היערות, ופארק ויקטוריה בנואורה אליה ידוע כמקום שבו הן נראות בחורף. בסוף מרץ הן מתחילות את הדרך חזרה צפונה.
מה שקורה בדרך עדיין לא ידוע. אשווין ויסוואנתן, אקולוג בארגון Bird Count India, אומר שמסלולי הנדידה של המין ותחנות העצירה שלו כמעט לא מוכרים. הרשימה האדומה של IUCN מסווגת את החטפית הקשמירית כמין פגיע.
אינטסאר סוהיל, פקח חיות הבר של צפון קשמיר, קורא לחקור בפירוט רב יותר כיצד משתנה הרבייה של הציפור עם השנים. החוקרים מציינים שהחטפיות מגיעות לבגרות מינית מוקדם, ולכן אוכלוסייתן יכולה לגדול במידה ניכרת אם יינתנו לה התנאים. בינתיים המידע נאסף לאט, קן אחר קן, ובעזרת הגוזלים שנשארים ליד הוריהם עוד חודש.