לצדו עמדה לוסיאנה פלורס לופס, בת שישים, אומנית קצ'ואה מקוסקו. בילדותה לא היה בקהילה שלה בית ספר, ולכן גם לא הייתה לה אפשרות ללמוד. הסיפור שלה מוכר בפרו. הבורות בקרוא וכתוב מרוכזת בעיקר בקרב נשים באזורים הכפריים ובקרב דוברי שפות ילידיות. במפקד האוכלוסין של 2017 היה שיעור הנשים שאינן יודעות קרוא וכתוב גבוה פי שלושה בערך משיעור הגברים.
אפיפאניה חואניטה ואמן גווארה, בת 58, למדה לקרוא כשהייתה כבר אישה בוגרת. היא רצתה לנהל את הכספים שלה בעצמה ולעזור לילדיה. לידיה מנדוסה פקאיה, בת 44, סיימה את התיכון ביולי, בתמיכת המעסיק שלה. לדבריה, בעקבות ההישג שלה חזרה גם בתה ללימודים.
את הטקס ארגנו תנועת העסקים Es Hoy וקרן Dispurse, שמפעילות את תוכנית ¡EPA! לחינוך מבוגרים, תוכנית לקרוא וכתוב ורשת של בתי ספר קהילתיים פתוחים. בפרו קיים גם מסלול ציבורי, Educación Básica Alternativa, שמשרד החינוך מפעיל עבור מי שלא סיים את לימודיו. הוא מציע לימודי יסודי ותיכון בשעות גמישות לכל מי שמלאו לו חמש־עשרה.
אחרי הטקס עלו הבוגרים ובני משפחותיהם על אוטובוס פתוח וסיירו בעיר. התחנה הראשונה הייתה ואקה פוקיאנה, פירמידה של אדובי וחימר שבנו אנשי תרבות לימה לפני יותר מאלף וחמש מאות שנה. בוניה העמידו לבנים קטנות שנעשו ביד בשורות זקופות ומרווחות, כמו ספרים על מדף. ארכאולוגים סבורים שבזכות השיטה הזאת החזיק המבנה מעמד ברעידות אדמה. על פי אחד ההסברים, השם נגזר מהפועל בקצ'ואה pukllay, "לשחק".
משם המשיך האוטובוס לטיילת קוסטה ורדה שלאורך החוף, לפארק צ'ינו, ובסוף לפארק האהבה על הצוקים של מיראפלורס. הספסלים המעוקלים שם מצופים בפסיפס של אריחים שבורים, ומשובצות בו שורות על אהבה שכתבו משוררים פרואנים.