בית הספר, "טה ריטו או רוטוביו", אינו מקום של ייצור המוני, אלא של סבלנות עתיקה. מלטה בנט ירשה את תפקיד ה"טומו" (ראש המכון) מאדנה פאהווה, שהדריכה אותה במשך שמונה-עשרה שנים, והייתה בעצמה בתה של המייסדת אמילי שוסטר. השושלת הנשית הזו היא השלד שעליו נשען המוסד מאז הקמתו בחוק בשנת 1963. התלמידות, המגיעות בתמיכת השבטים שלהן, אינן לומדות רק טכניקה; הן לומדות את ה"טיקאנגה" – הפרוטוקולים המחמירים המכתיבים מתי מותר לקטוף את הצמח וכיצד להשאיר את לבו של הפשתן שלם כדי שימשיך לצמוח.
הטבע עצמו משתתף בתהליך היצירה. התלמידות משתמשות בבריכות המים החמים הטבעיות של העמק כדי להרתיח את הסיבים, המכונים מוקה, לפני שהם נצבעים בגוונים המופקים מקליפות עץ ובוץ עשיר בברזל. הצבע השחור העמוק, למשל, דורש השריה של יום שלם בתוך בוץ ביצות מיוחד.
כאשר התלמידות מסיימות את הכשרתן בת השנתיים, הן חוזרות לקהילותיהן. הידע שהן נושאות איתן אינו רק אסתטי; הוא חברתי ותרבותי. בעיניו של אראיה קיל, מנהל המכון, המשימה ברורה: להבטיח שהאמנות המאורית לא תהיה מוצג דומם במוזיאון, אלא חוט חי ונושם המחבר בין העבר אל העתיד. כל קטה (סל) או קוֹרוֹוַאי (גלימה) שיוצאים תחת ידיהן של האורגות הם עדות חיה לכך שהמסורת אינה נשמרת בדפים, אלא בתנועת הידיים ובסיבי הצמח.