הרעידה הכתה בשעה 23:11, כשרוב תושבי ההרים כבר ישנו. מוקדה היה באיגיל, מועצה כפרית כ-70 קילומטרים דרומית-מערבית למרקש, ועוצמתה הגיעה ל-6.8 עד 6.9. זו הרעידה החזקה ביותר שנמדדה אי פעם במרוקו, והקטלנית ביותר מאז רעידת אגאדיר ב-1960. לפי הנתונים הרשמיים נהרגו 2,960 בני אדם. בכפר תינמל קרסו חלקים מן הכיפות והעמודים של המסגד הגדול מן המאה ה-12, שהיה אז באמצע שיקום, וחמישה-עשר מתושבי הכפר נהרגו.
נאג'י לא הגיעה אל ההרים האלה בעקבות האסון. היא למדה אדריכלות בפריז, השלימה דוקטורט באנתרופולוגיה, ומאז 2008 היא חיה ועובדת בתיזניט. כמעט 25 שנה היא עוסקת בהחייאת טכניקות הבנייה באבן ובאדמה דחוסה באטלס הגבוה ובדרום מרוקו. במשרד הפנים הזמינו ממנה את שיקומם של שני אסמים קהילתיים, איגודאר, באמטודי, ואת שיקום הקסר של אסה. באתרים האלה הכשירה בנאים מקומיים ופועלים ללא ניסיון בעבודה באדמה ובאבן, ועל העבודה הזאת הגיעה לרשימה הקצרה של פרס אגא חאן לאדריכלות.
מאז הרעידה השתתפה בבנייתם מחדש של כמה כפרים ושל בית ספר באזור מרקש. בעמק אוריקה מתבקש ממנה דבר קשה במיוחד: לגשר בין ידע שעבר מדור לדור לבין חישובים של מהנדס. אליו בה מוסיף לקירות האדמה חיזוקים נגד רעידות, והקירות נשארים קירות של ההרים.
לפי המספרים, השיקום מתקדם. אבל נאג'י מבקשת לשמור גם על מה שקשה יותר למדוד. כשכפר נבנה מחדש בבטון, הבתים עומדים, אבל הידיעה איך לדחוס אדמה, איך לבחור אבן ואיך לבנות יחד עלולה ללכת לאיבוד בתוך דור אחד.
לפני ימים אחדים קיבלה בפריז את הפרס הגדול של מכון העולם הערבי לעיצוב, על מרכז המורשת שתכננה בתיזניט. היא בנתה אותו כולו מאדמה דחוסה בתוך חומות העיר, שנבנו ב-1810, והשתמשה גם בעץ, באבן ובטטאווי, תקרה מסורתית של קנים וענפים שזורים. אותו חומר, ואותה סבלנות, נמצאים עכשיו גם בעמק אוריקה, בבתים של אנשים שאיבדו את בתיהם בלילה אחד.
"זו לא רק בנייה מחדש. זו גם שמירה על מרקם חברתי ועל ידע משותף, שחייבים להגן עליהם."