אינגרם עומדת בראש המחלקה לכימיה וביוכימיה באוניברסיטת צפון אריזונה, ובמשך שנים בדקה מי בארות ברחבי השמורה. הבעיה שהתגלתה לה לא הייתה רק זיהום. היא הייתה חוסר ידיעה: משפחה שזקוקה למים נוסעת לבאר הקרובה ביותר, בלי דרך לדעת מה יש בתוכה.
מכאן נולדה המפה. נקודות צהובות מסמנות עמדות מים בתשלום של רשות המים השבטית; נקודות כחולות ואדומות מסמנות מקורות חינמיים במימון פדרלי בבתי הקהילה, והצבע אומר אם המים בטוחים. אפשר לבדוק לפני הנסיעה, לא אחריה.
הרקע הוא מאות מכרות אורניום נטושים מימי המלחמה הקרה, בשמורה ובסביבתה. בארות פרטיות אינן מפוקחות, ובחלקן נמדדו רמות אורניום מעל 30 חלקיקים למיליארד — הגבול שקבעה הסוכנות להגנת הסביבה. הזיהום נקשר אצל תושבים למחלות כליה ולסרטן העצם. מערכות המים הציבוריות נבדקות לפי החוק; בארות ביתיות שנחפרו לצריכה ולבהמות נותרו מחוץ לו, ולכן הבדיקות נשענות על שותפויות בין חוקרים באוניברסיטה לראשי הקהילות.
הכרייה המסחרית הופסקה ב‑1986, והמועצה של אומת נאוואחו אסרה אותה בחוק ב‑2005. הכסף לניקוי הגיע בעיקר מפשרות משפטיות ולא מתקציבים — הסדר משנת 2014 הפנה כ‑985 מיליון דולר לשיקום מכרות. אבל השיקום נמדד בעשורים, והמים נשאבים היום.
אינגרם עצמה אינה מגזימה במה שהמפה עושה. גם כשיודעים איפה המים נקיים, אומרת היא, הדרך אל הבארות הרחוקות והבטוחות יותר נשארת קשה עבור משפחות רבות. מידע אינו צינור. הוא רק מאפשר לבחור.