מה שהחל כסקר שכונתי צנוע חשף עולם שלם של בידוד. טבארס, כיום סגנית נשיאת אגודת החרשים של כף ורדה (ACS), הבינה כי הילדים שפגשה אינם סובלים מחוסר יכולת, אלא מחוסר בשפה. השתיקה שנכפתה עליהם בבתיהם לא הייתה גזירת גורל, אלא העדר של גשר בינם לבין החברה שסבבה אותם.
השינוי הגדול הגיע כאשר התלמידים הראשונים החלו לפסוע בשערי בית הספר התיכון פדרו גומש. לצדם התייצבו מתורגמנים, ובפעם הראשונה בתולדות הארכיפלג, כיתות הלימוד נפתחו עבורם באמת. התלמידים, שבעבר נדחקו לחדרי משאבים מבודדים, החלו להשלים מחזורי לימוד מלאים ולהמשיך ללימודים מקצועיים ואקדמיים, כשהם נושאים עמם את שפת הסימנים הפורטוגזית, שקיבלה בין האיים גוון מקומי הייחודי לשמות המקומות והמאכלים של כף ורדה.
העבודה היומיומית של האגודה אינה נעשית בלשכות מהודרות. בכל בוקר, הטכנאים של ACS יוצאים לדרכם, עוברים בכוחות עצמם בין בתי הספר הפזורים ברחבי הבירה פראיה כדי להגיע לכל תלמיד הזקוק להם. זהו מאמץ פיזי, לעיתים מתיש, המסתמך על תקציבים משתנים ועל רצון עז של קומץ אנשים להבטיח שאיש לא יישאר מאחור.
טבארס אינה מבקשת חסד או נדבות עבור הקהילה שלה. היא דורשת הזדמנות. במאבקה לשילוב שפת הסימנים בשידורי הטלוויזיה הציבורית מעבר למהדורות החדשות, היא מזכירה כי שפה היא זכות יסוד. מבחינתה, המטרה אינה רק ללמד את החרשים לדבר עם העולם, אלא ללמד את העולם להקשיב להם.