ד"ר חבייר ואקרו הקדיש שתים-עשרה שנים של מחקר פרה-קליני דקדקני לפיתוח המולקולה AP-2. בניגוד לטיפולים המקובלים כיום, הפועלים בעיקר על ויסות העברה עצבית, התרופה החדשה פועלת בשלוש חזיתות מקבילות: היא חוסמת תגובות דלקתיות המאיצות את מות תאי העצב, מפחיתה הצטברות של חלבונים פגומים המאפיינים את המחלה, ומעוררת מנגנוני הגנה טבעיים במוח. עבור מריה, שאובחנה לפני כשמונה-עשר חודשים, מדובר בניסיון המוחשי הראשון להאט את הקצב שבו המחלה גוזלת ממנה את יכולת התנועה.
השלב הראשון של הניסוי, שהחל בגיוס מטופלים באביב, מתמקד בבטיחות ובאופן שבו הגוף מקבל את החומר החדש. המשתתפים מקבלים את התרופה בעירוי תוך-ורידי, תהליך שדורש סבלנות ודיוק מצד הצוות הסיעודי בבית החולים לה פרינססה, מוסד רפואי הפועל בלב מדריד עוד משנת 1852.
תאי העצב המוטוריים הם פלא של אנטומיה אנושית; אקסון יחיד יכול להשתרע לאורך של יותר ממטר, מהעמוד השדרה ועד לקצה כף הרגל. כאשר אלו מתחילים לגווע, הקשר בין הרצון לבין המעשה ניתק. המחקר של ואקרו מבקש לשמור על שלמותם של החוטים העדינים הללו. אם נתוני הבטיחות שיתקבלו בסוף השנה יהיו חיוביים, הניסוי יתרחב לשלב השני לבחינת יעילותה המלאה של התרופה.
במסדרונות המוארים של בית החולים ברחוב דייגו דה לאון, המדע אינו נמדד רק בסטטיסטיקה, אלא ביכולת להעניק לאדם עוד זמן. עבור 72 המשתתפים, הניסוי הזה הוא מרחב של אפשרות בתוך המציאות המצמצמת של המחלה. מריה אינה מחפשת הבטחות גדולות; היא מחפשת את היכולת להישאר נוכחת בחייה ובחיי משפחתה מעט יותר מכפי שחזו הרופאים תחילה.