החומר מגיע מן העצים שסביב הבית. שני זני פיקוס משמשים אותה: נונו לרו האדום ונונו בולה הלבן. את הענפים חותכים רק בליל ירח מלא, ורק כאלה הגדלים אופקית או כלפי מעלה. בנה סיאפרודין מביא כשלושים חתיכות ענף בכל ירח מלא, באורך מטר עד מטר וחצי.
אחר כך מקלפים, מנקים ומשרים שלושה ימים. רק אז מתחילה ההכאה — כלי אבן ועץ שעברו אליה מסבתה, מגס לעדין, עד שהקליפה נפרשת לבד. הצבעים באים מן הצמחים לינורו ואולאקאו.
בלבוש הטקסי של קולאווי הבד הזה הופך לחולצת האלילי ולחצאית טופיי בת שלוש השכבות; הגברים חבשו ממנו מטפחת ראש בשם סיגה, שדוגמתה סימנה פעם את מעמד הלוחם. הצבע נשא תפקיד: לבן בורך בידי אצילים ושימש דגל בשדות, אדום הוגש לרוחות לפני ציד, וצהוב מכורכום נלבש בטקסי הבשלת האורז והתירס. אלמנות לבשו לבן באבלן.
היא חילקה את התלמידות לשלוש קבוצות קטנות, לכל אחת תפקיד משלה. זו דרך של מי שיודעת שהזמן קצוב ושמלאכה אינה עוברת בהרצאה אלא בידיים. גברים, היא אומרת, אינם יכולים לעשות את העבודה הזאת.
מחוז קולאווי שוכן כשישים קילומטרים דרומית לפאלו, בתוך שטח הפארק הלאומי לורה לינדו. רעידת האדמה בעוצמה 7.5 שפקדה את האזור בספטמבר 2018 ניתקה את הדרך למחוז השכן, ומטאואה ספגה גם שיטפונות פתע. הבד עצמו שרד יותר מזה — עוד בשנות הארבעים, כשלא היו טקסטילים, חזרו אליו התושבים.
על עבודתה קיבלה טובני טיקו את פרס ראטנה בשנת 2022 ואת פרס התרבות האינדונזי ב־2025, כאמנית־מומחית לבד קליפה. הכלים ממשיכים להכות מאחורי הבית.