הכלים שהוא בונה אינם פריטי נוי. הם עמוד השדרה של הסופיאנה מאוסיקי, המוזיקה הקלאסית של קשמיר, שבהרכב הסטנדרטי שלה הסנטור מנגן לצד סאז־א־קשמיר — כינור קשת המוחזק זקוף על הברך — סיטאר קשמירי, רבאב וזוג תופי קדרה קטנים. דאר בונה גם רבאב סיקהי וסורנאי. הרבאב הסיקהי מגיע במסורת עד בהאי מרדאנה, המוזיקאי המוסלמי שליווה את גורו נאנק, וההזמנות עליו מגיעות היום מהתחייה של מסורת הנגינה בפנג'אב ובקהילות הסיקהיות מחוץ להודו.
הבחירה בעץ התות אינה מקרית. הסיב האחיד שלו נושא את הצליל, והוא נדרש לשנה ומעלה של ייבוש לפני שמישהו מרים עליו כלי חיתוך — זמן שאינו נספר בחודשיים שדאר מונה. בקשמיר גדלים עצי התות בעיקר כמזון לתולעי משי, כך שהעץ שממנו נבנה סנטור הוא במידה רבה תוצר לוואי של תעשיית המשי.
הסנטור לא נשאר בקשמיר. בשנות החמישים לקח אותו פנדיט שיוקומאר שארמה אל המוזיקה ההינדוסטאנית הקלאסית, נתן את הקונצרט הראשון שלו במומבאי ב־1955, ובהמשך כתב פסקולים לקולנוע יחד עם החלילן הריפראסאד צ'אוראסיה. הוא מת במומבאי במאי 2022, בגיל 84. הכלי שהוא הפך למוכר בכל הודו ממשיך להיבנות בכפרים כמו נרבל, בידיים ספורות.
המספר הזה הוא הבעיה. בסרינגר, בחנות קטנה בזיינה קדל, עובד ע'ולאם מוחמד זאז, הדור השמיני במשפחתו במקצוע; הוא מקבל פרס פדמה שרי ב־2022 ואומר שאין לו יורש. דאר מדבר על אותו חלל מהצד השני שלו. "המלאכה הזאת היא הפרנסה שלי", הוא אומר. "לא הרבה אנשים לוקחים על עצמם או לומדים את האומנות הזאת, אבל הייתי רוצה לומר שכל אחד צריך להישאר מחובר לאומנות."
לדבריו, אומן מיומן יכול להתפרנס מכך היטב. הוא מבקש תוכניות ממשלתיות ייעודיות והכרה מוסדית רחבה יותר לבוני הכלים של קשמיר — מנגנוני התמיכה קיימים, בדמות מכון פיתוח האומנויות בסרינגר ומחלקת מלאכות היד של ג'אמו וקשמיר, שרישום כרטיס האומן שלה קובע מי מגיע אל תוכניות המדינה. השאלה היא כמה מהם יגיעו עד נרבל, ומתי.