לא רחוק ממנו זרעה החקלאית צ'וט בדריה קורו בסוף אפריל, והיא מעדיפה אותו על התירס שגידלה קודם. שניהם שייכים לקבוצה של יותר ממאה וחמישים חקלאים באצ'ה שהתחילו לגדל את הקטנית הזאת מאז 2025. את רובם מלווה ריוואן רינלדי, מנהל קרן רומוה פנגן אצ'ה.
באינדונזיה נקרא הצמח קורו פדנג, ובדרך כלל הכוונה לזן Canavalia ensiformis. לפי הדיווחים הוא מניב פי שלושה עד שבעה יותר מהסויה המקומית, שהיבול הממוצע שלה במדינה עומד בשנים האחרונות על כטון וחצי להקטר. הצמח גם עמיד לאקלים. במחוז שמספק רק 1.9 אחוזים מתוצרת הסויה הלאומית, להבדלים האלה יש משקל.
הזרעים ממשיכים לכפר החוף אלואה נאגה שבבנדה אצ'ה, אחד הכפרים שהצונאמי של 2004 מחק. שם, בסדנה רומוה טמפה נוסה, עובדות יוסניאר, סמיאטי, נורמוואטי וג'מילה. כל אחת בוחרת את המשמרת שלה, בין שעתיים לחמש שעות, לפי מה שהבית מאפשר. יחד הן מייצרות מדי יום 155 עד 165 גושי טמפה, ובהזמנות לתוכניות תזונה עד 460 גושים.
צריך סבלנות כדי להכין טמפה מקורו. הזרעים הגולמיים מכילים תרכובות ציאנוגניות ואת חומצת האמינו קנוואנין, ולכן משרים אותם, מרתיחים ושוטפים שוב ושוב, לעתים במשך יום עד שלושה ימים, ורק אחר כך מתסיסים. את ההתססה עושה אותה פטרייה שמתסיסה את טמפה הסויה, Rhizopus. הטמפה שיוצא רך יותר ושמן יותר מהמוכר.
מאחורי כל זה עומדת תלות ארוכה. רוב הסויה שאינדונזיה מייבאת מגיעה מארצות הברית, ויצרני הטמפה והטופו כבר שבתו כמה פעמים בגלל מחירה: בינואר 2008, ושוב בפברואר 2022, כשעצרו את הייצור בכל המדינה לשלושה ימים. הטמפה מוזכר כבר בכתב היד הג'אווני סראט צ'נטיני מראשית המאה התשע-עשרה, אבל מחירו נקבע בשווקים רחוקים.
בלמטאובה, על ההקטר של רוחאני, נבחנת עכשיו אפשרות שחלק מהטמפה יגיע שוב מהאדמה הקרובה.