המסלול שהפּואו מציינים אינו מטאפורה. המסורת שבעל־פה ממקמת את יציאת הקאנו לאאוטארואה בנגטנגייה, בצדה המזרחי של רארוטונגה; בנמל אוואנה עומדת אנדרטת אבן שנושאת את שמותיהם של שבעה ואקה, ביניהם טאקיטומו, טאינוי וטה אראווה. מטופאפה עד לשם אפשר להקיף את האי בכביש החוף. מאאוטארואה בחזרה לכאן — כשלושת אלפים קילומטרים, ארבע שעות טיסה.
המילה מאראה עצמה נושאת שתי משמעויות בשני המקומות. באיי קוק היא מציינת רחבת אבן פתוחה — כמו אָרָאי־טה־טונגה, המאראה הידוע ביותר מהתקופה שלפני הנצרות, שנמצא באותו אזור ובו עמוד ההכתרה שעליו הוענק תואר האריקי מאקאה קאריקה. באאוטארואה מדובר במתחם שנבנה סביב בית אסיפות, וזה מה שמוקם עכשיו בטופאפה.
גם העץ שונה. מגלפי אאוטארואה עובדים בדרך כלל בטוטארה ובקאורי; ברארוטונגה מגלפים בטאמאנו, במירו ובעץ הברזל, טוֹאָה — עצים שגדלים על האי. מסורת הגילוף המקומית ידעה שבר: אחרי בוא מיסיונרי החברה המיסיונרית הלונדונית בשנות העשרים של המאה התשע־עשרה נמסרו או הושמדו דמויות אלים רבות, ומה ששרד מהן שמור היום במוזיאון הבריטי ובאוספים אחרים מעבר לים, לא באיים.
המספרים האלה מסבירים למי מיועד בית האסיפות. יותר אנשים ממוצא איי קוק חיים בניו זילנד, רובם באוקלנד, מאשר באיים עצמם — תוצאה של האסוציאציה החופשית שבמסגרתה איי קוק מנהלים את ענייניהם בעצמם, בעוד תושביהם נושאים אזרחות ודרכון ניו זילנדיים. אין דרכון נפרד לאיי קוק.
הפרויקט אורגן עם אגודת אאוטארואה של איי קוק. הנציבה העליונה של ניו זילנד, קתרין גרהם, כינתה אותו "ביטוי יפה לקשרים העמוקים והמתמשכים בין ניו זילנד לאיי קוק", ואמרה שהוא עולה בקנה אחד עם "חיזוק הקשרים בין אנשים וחגיגת עושר הוואקאפאפה הפסיפית שלנו".
שניים וחצי פּואו נותרו כשהמגלפים ארזו את כליהם. את השאר יסיימו ידיים אחרות.