אל-אסדי נולד בביצות המרכזיות ב־1957 ולמד הנדסת השקיה. את רוב שנות עבודתו העביר כפקיד במשרד משאבי המים העיראקי, מקום שבו למד כיצד מים מנוהלים — וכיצד הם נשללים. בשנות התשעים ייבשה ממשלת סדאם חוסיין את הביצות כדי להעניש מורדים שיעים שהסתתרו בהן; התעלה הראשית לניקוז, באורך 565 קילומטרים, הושלמה ב־1992, אותה שנה שבה החלו עבודות הייבוש הגדולות. ב־2006 הצטרף אל-אסדי לפרויקט שיקום ראשון, וב־2011 עבר לארגון Nature Iraq, שאותו הוא מנהל כיום.
מאז שמי הניקוז הציפו מחדש את אל-חמאר המערבית, שבו אל המקום מיני דגים, ציפורים וצמחייה. אחריהם חזרו עדרי תאו המים, ואחריהם המשפחות — אנשים שפרנסתם בדיג, ברעיית תאואים ובקליעת מחצלות קנים. הארגון מודד את איכות המים מדי שבוע בנקודות הכניסה והיציאה של הביצה, ומלמד מוסדות מקומיים לנהל את הסביבה בעצמם.
העבודה הזאת גובה מחיר. בראשון בפברואר 2023 נחטף אל-אסדי בידי קבוצה חמושה בדרך סמוך לבגדאד, ושוחרר כעבור שבועיים, ב־15 בחודש. לאחר מכן סיפר שהוכה ושהועבר בו זרם חשמלי. שנה לאחר מכן ראה אור הספר The Ghosts of Iraq's Marshes, שכתב עם הגאוגרף סטיב לונרגן, בליווי צילומיו של קית' הולמס. הוא חזר לצ'יביאיש.
ארבע מן הביצות — חוויזה, המרכזית, חמאר המזרחית וחמאר המערבית — נרשמו ביולי 2016 ברשימת המורשת העולמית של אונסק״ו, יחד עם ערי אור, אורוכ ותל אֶרידו. אך רישום אינו מים. מפלס הביצות תלוי במה שמשוחרר במעלה הזרם: מאגרי המים של עיראק צנחו בכמחצית ב־2025, לשפל של כשמונים שנה, ורק גשמים חזקים יותר באביב 2026 הוסיפו כשישה מיליארד מטרים מעוקבים.
סוללת עפר אחת אינה מחליפה מדיניות מים. אך היא מעלה את המפלס דיה כדי שילד יוכל להוליך תאו אל מים עומדים, ושאב יוכל לחזור ולפרוש רשת במקום שבו נולד.