הוא דור שלישי במקצוע. בגיל שמונה עמד ליד אביו וצפה, ומאז לא הפסיק. תחת ידיו יוצאים רבאב, סנטור, סאז־א־קשמיר, סיטאר קשמירי, רבאב סיקהי וסורנאי — הכלים של הסופיאנה מאוסיקי, המוזיקה הקלאסית הסופית של קשמיר, שנבנתה על מקאמאת ועל מחזורי משקל ונוגנה מאז ומתמיד בחוגים קטנים בבתים פרטיים, לא באולמות קונצרטים.
הסנטור הוא הקשה שבהם. טרפז עץ שעליו עוברים מאה מיתרים על פני עשרים וחמישה גשרים, בקבוצות של ארבעה מיתרים המכוונים לאותו צליל, והמנגן מכה בהם בפטישים קלים המוחזקים ברפיון בין האצבעות. בכתבים בסנסקריט מכונה כלי מסוג זה שאטאטאנטרי וינה — וינה בעלת מאה מיתרים.
דאר אינו ממהר. הוא אומר שהאיכות קודמת לקצב, וחודשיים לכלי הם המחיר. הלקוחות מגיעים מכל רחבי ג'אמו וקשמיר ומחלקים אחרים של הודו.
הדאגה שלו אינה על ההזמנות אלא על מי יבוא אחריו. מעטים מבני הדור הצעיר מוכנים ללמוד, הוא אומר, והוא קורא להכרה ולתמיכה בבעלי המלאכה כדי שהמסורת לא תיעלם.
יש לו סיבה טובה לחשוש. בשכונת זיינה קאדאל שבסרינגאר התחתית, על גדות הג'הלום, עובד ע'ולאם מוחמד זאז, יליד 1941, הדור השמיני במשפחתו שבונה סנטורים, סאראנגיות ורבאבים. הסדנה המשפחתית פועלת כמאתיים שנה; זאז עצמו מאז 1953. הוא סיפק כלים לפאנדיט שיב קומאר שארמה ולפאנדיט בהאג'אן סופורי, קיבל את עיטור הפאדמה שרי בינואר 2023 — ואין לו ממשיך.
ההכרה המוסדית הגיעה לקשמיר, אך לא לבוני הכלים. סרינגאר צורפה לרשת הערים היצירתיות של אונסק"ו בנובמבר 2021 בקטגוריית מלאכות ואמנות עממית, והמועצה העולמית למלאכות הכריזה עליה עיר מלאכה עולמית ביוני 2024. הכלים המוזיקליים אינם נכללים בין מלאכות האזור המוגנות בסימן מקור — פשמינה, צעיפי קאני, גילופי עץ אגוז, פפייה־מאשה ושטיחים קשורי יד.
בינתיים, בנרבל, ממשיכות הידיים לעבוד. חניך מלטש דופן, דאר בוחן אותה באור, והלוח הבא ממתין לתורו.