הסיפור החל בשנת 2016, בעבודת גמר אקדמית של אדריה סאייס וחברו לספסל הלימודים ברנאט וילה באוניברסיטה הפוליטכנית של קטלוניה. מה שהיה יכול להישאר כתרגיל הנדסי על הנייר, הפך למציאות מוחשית בדרכי העפר של אפריקה. סאייס, כיום מרצה לעיצוב תעשייתי, הבין כי הבעיה אינה המחסור בטכנולוגיה, אלא המרחק הבלתי אפשרי שבין מחיר המוצר ליכולת הקנייה של המשתמש. הכיסא שפיתח עשוי מצינורות PVC סטנדרטיים, מהסוג שנמצא בכל חנות חומרי בניין מקומית, וניתן להרכבה בתוך 15 דקות בלבד.
הבחירה בחומרים אלו אינה מקרית. באוגנדה, מדינה חסרת מוצא לים, מוצרי רפואה מיובאים נאלצים לעבור מסע מפרך של 900 קילומטרים מנמל מומבסה שבקניה, תהליך המייקר אותם מעבר להישג ידם של מרבית התושבים. צינורות ה-PVC, לעומת זאת, מיוצרים בתוך המדינה וזמינים בכל מחוז. כאשר גלגל אופניים מתפנצ'ר בדרכי העפר הבוציות של טורורו, כל מתקן אופניים מקומי בצידי הדרך יכול לתקן אותו בעזרת ערכת גומי פשוטה. זהו תכנון שאינו דורש מומחים, אלא שכנים ובני משפחה.
הצורך הוא עצום ושותק. לפי הערכות ארגון הבריאות העולמי, כ-75 מיליון בני אדם זקוקים לכיסא גלגלים, אך רק עשרה אחוזים מהם יכולים להרשות לעצמם לרכוש אחד. סאייס אינו מסתפק בבנייה פיזית; הוא פועל כעת להקמת פלטפורמה מקוונת חופשית שתפיץ את הוראות ההרכבה לכל דורש ברחבי העולם. התמיכה של ארגונים כמו הצלב האדום וקרנות ספורט שונות סייעה להביא את האב-טיפוס גם לסנגל, שם הוא מותאם לצרכים המקומיים.
במקום שבו כיסאות גלגלים מערביים, המעוצבים עבור רצפות לינוליאום חלקות בבתי חולים, קורסים תחת עומס הבוץ והאבנים, המבנה הגמיש של סאייס מחזיק מעמד. זוהי הנדסה שוויתרה על היוקרה לטובת האנושיות, מעשה של חמלה המגולם בצינורות פלסטיק וברגים פשוטים, המאפשר לאדם המרותק לביתו לצאת לראשונה אל הרחוב.