האיש שאותו הכירו כולם בשם וו טאובלדו נולד ב־5 באפריל 1872, כחצי שנה אחרי חוק הרחם החופשי, שהכריז על ילדיהן של נשים משועבדות כבני חורין אך התיר לבעלי העבדים להחזיק בהם עד גיל 21. הוא נמלט מן השעבוד, עבד ללא שכר אצל משפחות באזור, ואת הכסף שהרוויח כבנזדור — מרפא בתפילה ובעשבים — הפך לאדמה משלו.
הוא נשא את מריה דה גלוריה והוליד עשרה ילדים. הצאצאים בנו את היישוב שהפך לקילומבו, ובשנת 2003 הוא הוכר רשמית לאחר מחקר אנתרופולוגי ואישור של קרן פלמארס. היום חיות שם כשמונה־עשרה משפחות על כאחד־עשר הקטרים, מאורגנות באגודה הנושאת את שמו.
ארגז הכלים שלו נשמר בזיכרון על פרטיו: עשבי מרפא בילקוט עור, מזבח עץ עם פסלוני קדושים, קונכיות וחרוזי תפילה. טבורי התינוקות נקברו מתחת למרזב הבית, כדי לקשור את הצאצאים לאדמה. בימי שישי של תקופת הצום נמנעו מבשר. הידע עבר במעגלי סיפור סביב תנור העצים, כל אחד תורם רסיס משלו.
כך אמר טאובלדו בריאיון לעיתון ב־1983. שנה לאחר מכן מת.
המקום שבו עומד הקילומבו מוכר בריו גראנדה דו סול דווקא בשם אחר: הקולוניזציה האירופית. המושבה נוסדה ב־1853, המהגר הגרמני יוהאן אדם גרהרד ובניו רכשו חלק מן החווה ב־1860, ומשפחות גרמניות ואיטלקיות המשיכו להגיע לאורך העשורים הבאים. סיפורו של טאובלדו התנהל במקביל, באותה אדמה, בלי שייכתב.
בספטמבר ובנובמבר 2023, ושוב במאי 2024, עלה נהר טאקווארי על גדותיו. היבולים של סאו רוקי נשטפו, והקהילה נותרה מנותקת יותר מעשרים ושניים ימים ללא חשמל, מים זורמים או דרך. חברי האגודה הגיעו למועצת העירייה וביקשו קירות תמך ותיקון כביש.
האישור מאשר מי הם. הבעלות על האדמה היא הליך נפרד, ורובם עדיין ממתינים לו.
שאלתה של אגתה נגעה בפער אחר. הסיפור נשמר במעגל סביב התנור, בילקוט העור, בשמות שחוזרים במשפחה. בספרייה של בית הספר הוא עדיין לא נמצא.
"הילדים שלי מאושרים. גידלתי אותם, ייעצתי להם, לימדתי אותם לכבד את הזקנים ולעבוד בכבוד של בני אדם."