ח'אדר, יועץ לניתוחי מוח ועצבים תפקודיים, הגיע אל אותו אשכול תאים פגום דרך מפה שהוכנה מראש: צילומי MRI ו-CT שסימנו את היעד המדויק. משם הוחדרה בדיקה של גלי רדיו תרמיים, שצרבה את המוקד האחראי לרעד. היעד בניתוחים כאלה הוא הגרעין הבין-חדרי בתלמוס — מבנה בגודל אפונה, עמוק בתוך ההמיספרה.
מנתחים נוהגים לבצע תחילה חימום ניסיוני בטמפרטורה נמוכה יותר ולבקש מהחולה להושיט יד, לצייר ספירלה או ללגום מכוס. הם בודקים אם מופיע חוסר תחושה או דיבור מגומגם לפני שהם יוצרים את הנגע הקבוע. ההכרה של החולה היא כלי הניתוח, לא פחות מן המכשיר.
ח'אדר סיפר שהשיטה עצמה אינה חדשה. היא נולדה ב-1950, אצל מנתח המוח השוודי לארס לקסל במכון קרולינסקה בשטוקהולם — שנה בלבד אחרי שבנה את מסגרת הקשת הסטריאוטקטית שאפשרה לראשונה לכוון אל נקודה בתוך המוח מבחוץ לגולגולת. שיעורי ההצלחה בניתוחי רעד מסוג זה מגיעים לכ-95 אחוז, והשפעתם, אמר, נמשכת כל החיים לאחר שהמוקד מושבת.
הרעד המהותי, המטופל כך לרוב, שונה ממחלת פרקינסון: הוא מופיע בתנועה ולא במנוחה, נוגע בדרך כלל בשתי הידיים ולעתים קרובות עובר במשפחה. הוא רועד בתדירות של ארבע עד שתים-עשרה פעימות בשנייה. חולים מגיעים אל שולחן הניתוחים אחרי שכתיבה, אכילה בכף, גילוח או הקלדה בטלפון הפכו בלתי אפשריים, וכאשר התרופות הראשונות שנוסו לא הועילו.
המנתחים פועלים בדרך כלל בצד אחד של המוח בלבד. יצירת נגע בשני התלמוסים מעלה את הסיכון לדיבור מעורפל ומאומץ ולקשיי בליעה, ולכן מטפלים בצד השולט ביד הדומיננטית.
במערב אירופה ובצפון אמריקה נסוגה שיטת גלי הרדיו מפני גירוי מוחי עמוק בשנות התשעים — שיטה הפיכה וניתנת לכיוונון, אך כזו הדורשת סוללה מושתלת מתחת לעצם הבריח, החלפות תקופתיות וביקורי כיוונון חוזרים. הצריבה אינה מותירה חומרה ואינה מותירה מעקב, וזו אחת הסיבות שהיא נותרה בשימוש במערכות בריאות שבהן מחיר המכשיר והביקורים החוזרים הם מכשול.
קטע וידאו שח'אדר פרסם — יד רועדת שנעשית שקטה — התפשט ברשתות החברתיות במצרים.