טרייניני, ראש הכירורגיה הקרדיווסקולרית, ורודריגו, משירות ההמודינמיקה, בחרו בדרך אחרת. הם תכננו פעולה אחת שמאחדת ניתוח פתוח וטכניקה אנדווסקולרית: תחילה שחזור של פיצול אבי העורקים בשיטת CERAB, כדי להחזיר זרימה מלמעלה. אחר כך, מעקף שמוליך את הדם מעורק הכסל החיצוני אל וריד הפופליטאה — כלומר, הפיכת מערכת הוורידים לנתיב עורקי. ולבסוף תומכן שהושתל בווריד הטיביאלי האחורי, כדי לכוון את הדם מטה אל כף הרגל.
הצינור שנתפר לתוך הרגל אינו צינור סינתטי. Omniflow II נוצר כשרשת פוליאסטר מושתלת מתחת לעורה של כבשה; במשך כשלושה חודשים מניחים תאי החיבור של החיה שכבות קולגן סביבה, ורק אז נקצר החומר, מיוצב כימית ומעובד לשתל. הוא נמכר באירופה, באוסטרליה ובחלקים מאמריקה הלטינית, ומעולם לא אושר לשיווק בארצות הברית.
הרעיון עצמו ישן. הפיזיולוג פרנסואה־פרנק הציע כבר ב־1881 להפוך את כיוון הזרימה אל ורידי גף איסכמי, וויליאם הלסטד וריצ'רד ווהן ניסו ב־1912 חיבור עורקי־ורידי כדי להציל רגל. התוצאות היו רעות במשך רוב המאה העשרים, והשיטה כמעט ננטשה — עד שגרסאות מלעוריות שבו והופיעו בעשור הקודם. שחזור ה־CERAB, לעומת זאת, תואר לראשונה בהולנד ב־2013 כחלופה לתצורת התומכנים הישנה בפיצול אבי העורקים.
מה שלא נעשה קודם, לדברי טרייניני, הוא הצירוף: שתל Omniflow לעורקיזציה ורידית יחד עם תומכן בווריד הטיביאלי האחורי. לידיעת הצוות, איש לא ביצע זאת כך בשום מקום. הדם חזר לזרום בכף הרגל, הגף נשמר, וההחלמה עברה בלי סיבוכים.
בית החולים עומד בסראנדי, שכונה באוולנדה ממש מדרום לריאצ'ואלו, הנהר החום שמפריד בין העיר בואנוס איירס לפרברי התעשייה שלה. זהו מוסד של משרד הבריאות של מחוז בואנוס איירס, לא של הממשלה הלאומית, והוא מטפל בחולים בלי תשלום.
המקרה פורסם בתחילת ספטמבר, והוצג כראיה לכך שמערכת הבריאות הציבורית בארגנטינה מסוגלת לייצר פתרונות כירורגיים חדשים כשהאפשרויות הרגילות נגמרות. לגבר שעמד לאבד את רגלו זה נמדד אחרת: הוא יצא משם והלך.